הקדמה עברו כשנות יובל מאז הסתופפתי בפעם האחרונה בצל הםינאגוגה הווארשאית . עדיין שמורים בלבי זכרונות הילדות , עת הובאתי בראשונה ע"י אבי ז"ל בשערי הסינאגוגה . התרשמתי עמוקות מגודלו ופארו של הבניין ומכיפתו דמוית הכתר , שבראשה התנוסס מגן דוד . לפני הבניין ניצבו שני שוטרים על סוסים אבירים . אורן של שתי המנורות הגדולות , משני עברי הכניסה לבניין , הוסיף נופך של חגיגיות . בשער הגדר המסויגת , שלפני המדרגות הרחבות , ניצבו שני שמשים בגלימות ומצנפות שחורות , שדאגו שבזה השער יבואו רק מי שקנו זכות לכך — מתפללים קבועים ובעלי כרטיסים . וכמובן , למנוע את כניסתם של "סתם יהודים , " שהתגודדו בהמוניהם ליד הגינות שבחזית הבניין , כל עוד עיניהם של השוטרים הפרשים לא היו צרות בהם . כאשר דרכה רגלי בפעם הראשונה בבניין , סונוורתי מברק הפאר החיצוני . עיני בלשו אחרי כל פרט ופרט , אוזני קלטו כל רחש ולבי התפעם מצלילי הרינה והתפילה . בבחרותי , כתלמיד הסמינר למורי יהדות , מיסודו של הרב הר"ר שמואל אברהם פוזנאנסקי , נהניתי מזכות הכניסה החופשית לסינאגוגה , שניצלתי פעמים רבות . חלפו שנים ובאוזני מהדדים עדיין צלילי התפילה של...
אל הספר