פרק שמיני האסכולה ושורשיה במקרא , וקשריה לזרמים הרוחניים של בית שני בפרקים הקודמים ניסינו לזהות את מה שניתן לכנות אסכולה או זרם במחשבת התנאים . אסכולה זו התייחסה לגרים ולגיור בחיבה יתירה והעניקה להם מקום מיוחד , בין יחידי הסגולה שהברית בינם לבין הקב"ה היא נצחית . הערך העליון של זרם זה , כמו של רוב ספרות חז"ל , הוא תלמוד תורה . חשיבותו של ערך זה איננה בהיותו מצווה , גם אם זו המצווה העיקרית , אלא בכך שערך זה מגדיר את עצם מהותו של האדם . האדם איננו מגשים את עצמו , איננו ראוי לתואר אדם אלא אם כן הוא עסוק בתורה . ההפתעה הגדולה היא שבעיני אסכולה זו הגדרה זו של האדם יפה לכל באי העולם , לא רק ליהודים . כהן דומה למלאך כשהוא עוסק בתורה וישראל מדומים לכהנים . באי העולם מוזמנים ליטול כתר תורה גם הם . לשיטת האסכולה הזאת , התורה היא נחלתם לדורות של כל העמים ואיננה אמורה להיות נחלתו המיוחדת של עם ישראל . לא זו אף זו . גוי ה"עושה תורה" מקבל מעמד נעלה , ממש ככהן הגדול . שלושת המקורות העיקריים של עיוננו , מכילתא דעריות , המכילתא דר' ישמעאל וכן ספרי במדבר , מזוהים ככלל בחטיבות ספרותיות השייכות לבית מדרשו...
אל הספר