קו ארוך מחוק 184 שאנחנו צריכים טו פייק איט טיל וי מייק איט . שלטי החוצות הופצו באומנות, לאו דווקא משובחת, תחת הכותרת הקופירייטרית "יוצרים תקווה" . גיליונות שלמים של כתבי עת יוחדו למושג, מכוני מחקר הפכו בו ואותו, העולם הווירטואלי הופץ בטקסטים על ועם תקוות ישראליות, אבל למה לפעמים נדמה שגם התקווה הזאת, כמו החוסן, כמו "הביחד ננצח", היא תחפושת גדולה וכבדה מדי ? אולי נזכה איתה בתחרות התחפושות, אבל נמהר ללכת הביתה ולפשוט אותה, להישאר עם העור החשוף, שהוא אכן עירום ופגיע — אבל לפחות הוא שלנו . 2 . כעמדה נפשית התקווה היא מרחב בריא של תנועה, ואילו הייאוש מזוהה עם מצב דיכאוני וחוסר אפשרות לראות מעבר . אבל מה זו בעצם תקווה כעמדה נפשית קולקטיבית ? האם יכולה להיות עמדה נפשית קולקטיבית ? או אולי יותר קל לחשוב עליה כעל עמדה נגדית . מהו הייאוש הקולקטיבי ? ממה הוא נגרם ? איך מתמודדים עם דיכאון חברתי ? האם בכלל אפשר ? 3 . מפתה, כמובן, ומתבקש, להתחיל עם "התקווה", כלומר עם ה-"תקווה", כלומר עם הזמזום ההומה שבנפשנו פנימה : להיות עם חופשי בארצנו, והנה אנחנו כבר במעמקי הייאוש : כי אלפיים שנות, ושבעים שנות, ובי...
אל הספר