קו ארוך מחוק 146 בעקבות המלחמה . רבים מהם תיארו את השבר במונחים כמו ״ערעור מוחלט של תחושת הביטחון ואמונות בסיסיות,״ ״הבנה שהחיים כל כך שבריריים,״ ״חוסר בשליטה על חיי . ״ אחת המשתתפות כתבה : "רמות החרדה גברו, חוסר האמון שלי בעתיד ובטבע האנושי מאוד השתנו . אולי נכון לומר, אוּששו . תמיד פחדתי שיש רוע גדול והרגשתי אשמה שכך אני רואה את האנושות ולא מצליחה לראות את החיוב . אחרי שבעה באוקטובר אני בטוחה בכך . " תשובה של משיבה אחת תפסה את עינינו במיוחד : ״כן, הרבה פחות אופטימית ועם הרבה פחות תקווה, נוספו לי חרדות שלא היו קיימות בי . ״ כלומר, הקושי שבו נתקלנו מאיים על היכולת שלנו לחוש תקווה . ואם לא נחוש תקווה, כיצד נוכל להתמודד ולשרוד ? לעיתים התחושה היא כי שיח על תקווה, לאחר מהלומות קשות כאלה, הוא מופרך, או שהוא בגדר הדמיון . האם אפשר להתרכז בדברים חיוביים כשהמלחמה אפילו עוד לא נגמרה ? האם אפשר לקרוא לעתיד כלשהו ״טוב״ לאחר הזוועות שקרו וכל מה שאיבדנו ? ואם כן, איך העתיד הזה נראה ? אנו רוצים להציע כי התקווה, כמחוללת הסתגלות והתמודדות, בנויה על שלושה מעגלים . המעגל הפנימי מתייחס לתקווה שנוגעת לכא...
אל הספר