קו ארוך מחוק 120 ב״בסדר״ . אבל לא . הבסדר הוא העתיד ״הטוב דיו״ . בסדר הוא מעל ומעבר למה שאפשר לצפות לו . זהו העתיד הנרפה שמתקיים בשתי המילים האלה שמקומם אותי כל כך, עתיד גמיש וחסר עמוד שדרה, עתיד שמסרב להיווצר מעשייה, עתיד שמסרב להיווסד מההווה, עתיד חלקלק ואימפוטנטי שבטוח — בהיבריס שמקורו וביטחונו העצמי המופרז לא ברורים — שהוא יקרה מאליו, שקיומו מובטח . "יהיה בסדר" הוא התקווה המובנת מאליה, התקווה המובנית, המוברגת . התקווה שמעניקה לנו אישור לבהות משותקים בהווה, אישור להתנהל, להתכופף . זו תקווה שנועדה להשהיה, להתעלמות, להשלמה עם המצב, ל״אופטימיות שהיא סם החיים של 1 החלשים . ״ באלוהים, אמא, אני שונא את התקווה . הגיע הזמן לחיים ללא תקווה . רגע, אל תלכו . זו הבטחה טובה יותר ממה שנדמה לכם . זה לא גיהינום . אנחנו לא בגיהינום . אין גיהינום . זו המציאות . זה כאן ועכשיו . באמת שאין לאן לברוח . אנחנו, שקוראים את המילים האלה, אומנם לא נכנסנו בשערי הגיהינום . אבל את הציווי על אלו שפוסעים לתוך המרחב הגיהינומי אנחנו צריכים לאמץ : "זנחו כל תקווה . " לא כדי לפנות אל הייאוש, אלא בדיוק להפך — כדי לפעול ....
אל הספר