פנדורה בכותל : להשיב את שלא אבד 105 אפשר להגיד שהיינו "יצור קל דעת," כמילותיו של סופוקלס, אך למי היה אכפת, האמנו שביכולתנו לקוות . התקווה היא באר החיים, היא שמחזיקה אותנו בין להיות או לחדול — בין הֱיות הוויה נושמת, יוצרת, מחוברת לממשי, לבין לחדול מלנסות . נוכחות שקופה בדינמיקת החיים, עד להיעלמות מוחלטת . הפתק הוא נוכחות חיה של תקווה לעתיד, שמחזיקה ומנכיחה את האפשרות, אך מאפשרת גם להכחישה, באם היא מאופסנת בתיבה סגורה ללא הכרה בצורך לפעולה . הפתק מעלה את התקווה למרחב לימינלי בין התת-מודע למודע, הוא שלב מעברי שבין הכחשה להכרה, ולכן הוא מחייב פעולה . תהליך זה הוא תהליך התפתחותי, ולכן, באופן טבעי, השלב הראשוני הוא הכחשה . ההכחשה, באופן פרדוקסלי, יכולה לאפשר לנו לראות עתיד אחר — אם נלמד לגייס אותה — אך במצבים של פתולוגיה היא משמרת פצעים . במצבים כאלו הפצע לא מתאחה, והדבר עלול ליצר עוינות לכל דבר שעלול לנפץ את הבועה, או, במצבים הרצויים, היא עשויה להוביל להכרה בצורך בתיקון . מכאן שניתן להתייחס לתקווה כאל הפצע הראשוני של הקיום . כדי להחזיק בה צריך להתכחש לידוע מראש, ולהחזיק בה על אף הידוע מראש ...
אל הספר