"זה כמו" 75 מחר, בעוד שבוע, בעוד שנה או עשרים שנה ? איך אפשר ליצור טקסט רב-קולי, שמדבר את ההווה, את הייאוש וחוסר האונים, את האימה ואת הזעם, אבל גם את העתיד — איזשהו עתיד ? לשם כך צריך משהו שאין בנמצא, גם עכשיו, כמעט שנה אחרי המכה — תקווה . צחוק עגום . איפה אפשר למצוא תקווה עכשיו ? התשובה נמצאה לי במקום לא צפוי . את ספר המסות "לפתע בלב המזרח" פרסמה רות בונדי בשנת 1975 , שנתיים בלבד אחרי מלחמת יום הכיפורים . הספר מורכב מכארבעים מסות שעוסקות בחוויות של ישראליוּת ( וגם של ישראליוֹת, בעצם ) , ונכתבו בין מלחמת ששת הימים לשנה שאחרי מלחמת יום הכיפורים . אני לא איזו אוהדת גדולה של טקסטים היסטוריים, וּודאי לא טקטסים שמתארים אירועי מלחמה, אז ניגשתי אליו בזהירות . על השער שעסק במלחמת ששת הימים רפרפתי, על השער שעסק בחגיגות עשרים וחמש שנה למדינת ישראל דילגתי לחלוטין . קראתי בדמעות את המסה שעסקה בהגירה, ואז נשאבתי בנשימה עצורה לשער האחרון, "שער הדמעות", שעסק במלחמת יום הכיפורים . בשתים-עשרה המסות של השער בונדי פורטת את חוויית הקיום של החיים בישראל בשנת 1974 , אחרי המכה ( הקודמת, לא הנוכחית ) , מנקודת...
אל הספר