ומאוד לא פשוט לקוות 57 כליל — טרם . עוד שעתיים של רפרוש מבוהל, טרוט עיניים, באתרי החדשות . ההיסטוריה צורחת עלינו, הפה שלה מתעוות, האודם מרוח . השרירים רועדים גם בזמן מנוחה . אני לא יודעת מה זו תקווה . אני רק יודעת שהחיים חזקים כל כך . עכשיו למשל, אני עייפה מאוד . והבטן עמוסה בדברים של חיי היומיום, שאינם פחד מוות . אני כל כך טרודה בהם : למה אף אחד לא הזמין את בני לשחק איתו ? אני מסתכלת עליו ונחנקת . מה אבשל לארוחת הצהריים ? יש עוף ואורז אבל הילדים לא רוצים . מתי אקנה סנדלים, ואיפה כדאי ? איך ייתכן שזה מה שמעסיק אותי, אחרי ליל אמש, אחרי כל הימים האלה ? האם זו המשמעות של התקווה — האופן שבו החיים נדחפים להתקיים, שולחים זרועות תמנוניות למעלה, מחפשים אוויר ? האופן שבו המועקות הטיפשיות דוחקות במיומנות כזו את הביעותים הגדולים מהם פי כמה ? לפני כמה ימים נסעתי בכביש 358 ( הנהיגה, בכלל, היא עניין בלתי נתפס שמבוסס כולו על תקווה ) , ולפתע פרה התחילה לחצות את הכביש . מדובר בכביש דל במכוניות, שחוצה את חבל לכיש . מפעם לפעם ניתן לראות בצדדיו כבשים במרעה . והנה, פתאום, פרה חומה- אדמדמה התפרצה מעדנות לנת...
אל הספר