172 דדה קורקוט של בָּיִִנְדִִיר חָאן, הציג בפניו את מתנותיו ונשק לידו . החאן קיבל אותו כאורח רצוי, גמל לו בסוס טוב, בגדים משובחים וזהב רב . בֵּגִִיל התארח שלושה ימים בביתו של החאן . באחד הימים אמר החאן : "מנהיגים, הבה ונשעשע אותו עתה כאורח במסע הציד שלנו ונאכילהו בבשר ציד למשך שלושה ימים נוספים . " החאן הכריז מיד על מסיבת ציד . בעת שנערכו ההכנות לציד, שיבחו חלק מהמנהיגים את סוסיהם, בעוד שאחרים התפארו בדרך שבה הניפו חרבותיהם וירו בחיציהם . סָלוּר קָזָן לא שיבח את סוסו וגם לא את עצמו, אך הוא דיבר על מיומנותו של בֵּגִִיל כצייד . כאשר נערכה מסיבת ציד של שלוש מאות שישים ושישה פרשים והם עקבו אחרי צבי, לא היה בֵּגִִיל מושך בקשתו ויורה חיצים . הוא נהג להסיר את קשתו מעל פרק כף ידו ופשוט להטיל אותה על צווארו של הצבי או תאו הבר ולעצור את החיה באמצעותה . אם החיה היתה כחושה, הוא נהג לחורר את אוזנה כסימן ולשחרר אותה . אם החיה היתה שמנה, הוא נהג לחתוך את גרונה . בכל פעם שהרגו המנהיגים צבי שאוזנו מחוררת, הם ידעו שהוא שייך לבֵּגִִיל ושלחו אותו אליו . קָזָן בֵּי תהה בקול : "האם המיומנות היא בסוס או באדם...
אל הספר