ומכאן לנושא קרוב, שזאב דיבר עליו הסתאבותה של תנועתהעבודה וניתוקה מציבורהעובדים . אמנם נדמה, שכבר עשינו את החשבון הזה, אבל עדיין לא מיצינו אותו עד תומו . גם בקיבוץ אין האקטיביזם החברתי מורגש . אנחנו מגשימים ניהול עצמי בדרגה גבוהה מאוד, אולי בדרגה הגבוהה ביותר בעולם, אבל הרחוב הקיבוצי אינו חי את ההגשמה הזאת . הוא חי את השגרה היומיומית הנמוכה, את הבעיות יותר מאשר את ההישגים, ואפשר לאמר בפאראפרזה לאימרה המפורסמת של מולייר : הוא מדבר פרוזה מבלי לדעת כלל שהוא עושר . זאת . אלא שגיבוריו של מולייר לפחות רוצים לדעת לדבר פרוזה, ואילו אצלנו אין רצון כזה לדעת לדבר פרוזה . הדבר הזה אינו מעניו איש . אינני מציע ללכת אל כל חבר ולהטיף לו מוסר, אבל אם זאב מדבר על מסקנות מעשיות, הנה ביישום מעשי של עקרון הניהול העצמי ניתן לפתור בעיה כאובה הקיימת אצלנו, בביתפנימה בעיית המפעלים האזוריים . כולנו מכירים את הבעיה בלי לעשות דבר לפתרונה . לכן, בלי לבוא בטענות לשום אדם כיוון שהדברים נמשכים והולכים ולא "עובדים" עליהם ואין נחלצים לתיקונם, אז זכותנו המוסרית לקיים כנסים עיוניים כאלה מתערערת . הוא הדין באשר...
אל הספר