פרק שישי : עד שבני 135 בלי שהות היא אומרת, "את יכולה להתקשר אליי" . בכל הפעמים שבהן שחזרתי את השיחה הזו, עיניי מתמלאות . משהו בשאלתה, בנכונות הטהורה שלה לעזור, נגע בי . אבל אני חושבת שאני בוכה גם על הילדה שחיה בתוכי, שנסעה עשרים שעות עם תינוק, שישה שבועות בלבד אחרי שעליתי לארץ, ללוויית אמי בארה"ב, לא יודעת אם אני רשאית לבקש ממי שהיה אז בעלי, שייסע איתי . אני בוכה גם על הילדה להורים שורדי השואה, לאבא ביקורתי ומנותק, ואימא חולה שמחנכת אותי להיות עצמאית, לא לסמוך על אף אחד, שיש לה אהבה רבה כלפיי אבל לא את המשאבים ללטף אותי . 00 : 02 מזכיר הקיבוץ מתקשר . "מי נמצא בבית ? ", הוא מתחקר אותי . "בתי כאן עם משפחתה והם ישנים . " המזכיר ממלמל כמה מילים ומנתק . הטלפון מצלצל שוב . חבר ילדות של חיים . הוא אומר שגופתו של חיים נמצאה וזוהתה . אני מבקשת ממנו להתקשר לגרוש שלי . בתי נכנסת לחדר . אנחנו בוכות יחד . 00 : 04 אני מתקשרת לנציגת הקהילה, מבקשת שתבוא . אין מה לעשות, אני הולכת לנוח . בארבע לפנות בוקר מעירה אותי נציגת הקהילה, משלחת המשטרה הגיעה למסור את ההודעה הרשמית . אני יושבת בסלון עם חתני כשאחותי...
אל הספר