ז נ ה ר ע י ל ה ה 230 וק, החיים יכולים בגבולות . אם אנו נכשלים בהתייחסות לשיגעון עמ ממשיים . -לאלהיות מורגשים באפשרות להגיע אל השיגעון המקורי . זה יהיה ויניקוט מטיל ספק מכאיב מכדי לשאתו, ולמעשה, אנו חסרים את הציוד לשאתו . לא היינו מסוגלים לשאתו כשהתרחש, ואיננו מסוגלים לשאתו כעת . לא במלואו, – לו פשוט לא פיתחנו את היכולת להתנסות בגרוע מכ נו כאשר מהעוללים אנו מנסים להסיט את מבטבהיותנו ללא הפוגה . שאנו רואים לא מוצא חן בעינינו, או כאשר היה לנו יותר מדי . במשך את המבט הפנימי שלנו כשאנו מעומתיםכל חיינו אנו גם מסיטים עם יותר מכפי שאפשר לשאת . תגובה ראשונית ליותר מדי כאב או אימה היא לצרוח ולאבד את ת הן ההכרה . צורחים בתגובה לכאב, אבל אם הצרחות נמשכו מוחקות את הכאב . אם הצרחות נמשכות זמן רב מדי, הן משמשות רים, זעם, פניקה הופכים תחליף לכאב . צורחים וצורחים עד שייסו לכתם מטושטש . בתחילה, הרגשה וצריחה הן אחת . הרגשה מתורגמת לצריחה, ולפעמים ההיפך : צורחים מה שמרגישים, דמות אהובה אוומרגישים מה שצורחים . צריחה יכולה להביא מטפלת, מישהו שמנסה לעזור . אבל לפעמים זו אינה מצליחה ונית, צריחה הופכת ריקה . ...
אל הספר