229 פרק רביעי : תאולוגיה בשירת יונדב קפלון מִפְּנֵי הָרִיק וְשִׁבְרוֹ הַמְרַחֵף לְמוּלֵנוּ בְּגֹוַע הָאֱמוּנוֹת . דָּרוּך וּמֻפְרָע אֲנִי אֶת אֱלֹהַי אֲדַבֵּר פָּנִים ; וְחַבֵּק אֲנִי אֶת הַמִּתְפַּלֵל הָאַחֲרוֹן כְּחַבֵּק הַגֶּפֶן הַצָּעִיר בּוּנְקֶר יַרְדֵּנִי חָשׂוּף בְּזִיּוּנוֹ בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ . 107 הבית הראשון בשיר יוצר חוויה כּוּליִית, בה המציאות החיצונית העזובה וזמן הסתיו 108 בדידות זו מובילה אותו לצלילות,מהדהדים את תחושת הבדידות הגורלית של הדובר . הוא מבין שצלילות זו מקרבת אותו להתגלות . בשל הבנה זו הוא מתרחק מהעיר אל המדבר, אך ההתגלות שהוא חווה היא תחושת הריק שמקורה באובדן האמונה . הוא נחבא בנקיקי הסלע "מִפְּנֵי הָרִיק וְשִׁבְרוֹ", ומכיר במצוקה הנפשית הנלווית להכרה בריק ובכאב על המלאות שהטרימה אותו ועל האובדן שהוא מייצג . המילים "גֹוַע הָאֱמוּנוֹת" נשמעות כמו "גובה האמונות" . חיבור הגוויעה עם הגובה מרמז שלגוויעת האמונות יש גובה מטפיזי, ושהכרה באובדן האמונה עשויה לאפשר את הבנת משמעותה הדתית . מקום התרחשות השיר, "בִּנְקִיקִים צוּקִים", מזכיר את נקרת הצור שבה התגלה האל למשה ....
אל הספר