198 משה אלמגור טיקוצקי שזה עתה קיבל את רשיון הנהיגה ונהג ללא ליווי . הנהגת, אורית, שוחררה מבית החולים למחרת התאונה, חזרה לביתה בוכייה, שבורה וכואבת, חשה אשמה, מבולבלת, בודדה ונטושה . הבית היה ריק . הוריה בחדר המתים ואחותה הצעירה, יעל בת הארבע-עשרה, עדיין לא חזרה מבילוי עם חברים ולא ענתה לטלפון ( בדיעבד הסתבר שהסוללה התרוקנה ) . אורית התקלחה ונשכבה על הספה בחדר המגורים, אך לא יכלה להירדם . מראות התאונה והאסון הנוראי רדפו אותה והיא ניסתה שוב ושוב לשחזר מה קרה ולחשוב מה לומר ליעל . יעל חזרה שעתיים אחר-כך ומצאה את אורית ממתינה לה בעיניים אדומות ודומעות . אורית סיפרה לה בקול שבור שההורים נהרגו בתאונת דרכים עם הרכב שלהם כשהיא נהגה . יעל הביטה בה בעיניים לא מאמינות, כמי שמצפה שהבדיחה הזו תיגמר . משקלטה שאורית רצינית, החלה לבכות בכי תמרורים וביקשה בתוקף לדעת מה קרה . כשאורית החלה לספר לה את הסיפור לפרטים, יעל נתקפה זעם שכוון לאורית והאשימה אותה בנהיגה חסרת אחריות, עוד לפני ששמעה את כל הסיפור . לאורית היה קשה מאוד לשמוע זאת והיא הרגישה חסרת אונים לחלוטין . היא לא יכלה לומר מילה אחת נוספת . את ס...
אל הספר