ו. החוטא בשוגג, במזיד או באונס

172  פבקוויוי כפי שהתבאר בפרק השני, 'ההלכה הקדומה' נטתה לכיוון הגישה ההנחייתית . נטייה זו עולה בקנה אחד עם הדרישה לכפרה מיוחדת עבור חטא בשגגה, גם כאשר ברור שאין מקום לתלות את השגגה ברשלנותו של החוטא, שכן לפי שיטה זו עצם ביצוע מעשה החטא יוצר פגם וקלקול . 43 וכך מצינו : תנא דבי רבי ישמעאל : עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' ( ויקרא י"א, מג ) , אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם ( יומא לט ע"א ) . 44 כפי שנאמר בפרק השני, רבי אליעזר הוא ממייצגיה של ההלכה הקדומה . את רוח שיטתו ההנחייתית 45 הולמת פסיקתו סביב השאלה, האם אישה חייבת להביא קרבן חטאת כדין שוגגת במקרה שנישאה מחדש על פי בית דין, שפסק על פי עדים שמת בעלה הראשון, ואחר כך התגלה שהוא בחיים . רבי אליעזר קובע בברייתא : "יקוב הדין את ההר ותביא חטאת" ( יבמות צב ע"א ) , כלומר, ההזדקקות לכפרה על חטא בשגגה אינה תלויה ברשלנות כלשהי מצדו של החוטא . 46 זאת בניגוד לדעה אחרת המובאת במשנה : 43 . הגישה ההנחייתית המבוססת על הדפוס התקני רווחה כנראה כבר במקרא . יש מחוקרי המקרא המסבירים בכיוון זה את טעמו של קרבן החטאת . ראו : מילגרום, חטא...  אל הספר