יַם המקרא – הפרשנות השיטתית לסוגיה 317 להתרַבּוֹת בארץ ולהתפרשׂ בה . ושמא היה טמון בציווי הזה איסור על מה שהם עשו, כלומר ההתאספות יחד בבקעה אחת בארץ . והתשובה לשאלה השנייה היא שייתכן שהאל יתעלה הטיל ביניהם עוינות וסלידה של האחד את זולתו אשר חיזקו את מניעיה של כל קבוצה שבהם להתרחק מאחותהּ וליצור שפה אשר לא יבינו אותה אחרים, ובמרוצת הזמן שכחו את רוּבּהּ של השפה הראשונה שכן לא דיברו בה ואימצו את הדיבור בשפה השנייה . דומה הדבר לפַּרסי העובר לגור בארצות הערבים, והוא שומע ומדבר תמיד ערבית בלבד, ללא שימוש בפרסית כלל – בהכרח ישכח אחרי שנים רבות את רוּבּהּ ( של השפה הפרסית ) . ואין בסיפור דבר שיוכיח ש ( אי-יכולתם ) להבין איש דברי חברו אירעה ביום או יומיים, שאם כן ניאלץ לקבל את עיקרון ה'מניעה', ומשמעו של מונח זה, לפי הדוגלים בו, הוא שהאל הרחיק את צחוּת הלשון והמֵליץ בה מידיעת הלשון ש ( אך ) תמול-שלשום היה רגיל בה עד כדי שתיפסק אצלו ידיעתה . ואכן יש בזה ( ב'מניעה' ) פגיעה בשלֵמות שכלו, מפני שאילו היה זה אפשרי היינו נאלצים להודות באפשרות שאחד הסופרים המיומנים והמעולים בכתיבה יודיענו : 'היום אינני ...
אל הספר