השלום הערבית, כלומר שתי מדינות לשני העמים על בסיס הגבולות שלפני מלחמת ,1967 כאשר ישראל תהיה הביטוי לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ופלסטין ‑ לזכותו להגדרה העצמית של העם הפלסטיני . מה שהיה חסר זו האמונה של שני העמים שאכן פנינו להסכם . "המוּכנוּת של הציבור הישראלי ‑ יהודי לקבל את הקמתה של מדינה פלסטינית גדלה מ ‑ % 20 לערך בשנת ,1987 ל ‑ % 61 בשנת 2006 . בדומה לכך, הנכונות של היהודים בישראל לוותר על הריבונות הישראלית על שכונות ערביות במזרח ירושלים גדלה מ ‑ % 10 בשנת 1994 לכ ‑ % 50 בשנת 2006 ( בן ‑ מאיר ושקד, 2007 ) . לכן, היוזמה של אולמרט באה על רקע קרקע פורייה . הציבור היהודי היה בשל לשינוי פרדיגמה בנושא הפלסטיני . והנה בתנאים אלה באים הנציגים לכאורה של ערביי ישראל ומציגים עמדות שמושכות את היהודים למחוזות פחד חדשים . הם התנדבו למלא את תפקיד המפחיד התורן של היהודים . הם צריכים עכשיו לפחד לא רק מאיראן ומהערבים בסוריה, בעיראק ובלבנון, ולא רק מהפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, אלא גם מהערבים החיים בתוכם, בטייבה, בבקה אל ‑ גרבייה ובנצרת . ארבעת המסמכים שגובשו הבליטו את הזכויות הלאומיות הקולקטי...
אל הספר