3 חזון אחרית הימים - בין מקדש מקום למקדש זמן

129 והיה באחרית הימים הודף האל הבורא את מי הים המלוחים אל מקום אחד ועל ידי כך מצמצם את תחומם, קובע להם גבולות ומטיל עליהם את מרותו כדי שלא יציפו מחדש את הארץ ( השוו ירמ' ה' ,22 תה' ק"ד ,9 איוב ז' ,12 ל"ח 10 - 11 ועוד ) . את המים האלה האל הכניע, ריסן ובלם כדי לברוא את העולם המיושב, העולם שבו יוכלו צמחים, בעלי חיים ואדם להתקיים . התנאי לקיום עולם כזה הוא יצירת יבשה, וזו, היבשה, התגלתה רק עם היקוות המים במקום אחד . אף כאן, כמו בפעולתו כלפי החושך, ה' נוקט הן בפעולה של הבדלה ( פס' 6 - 8 : "יְהִי רָקִיעַבְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם" ) והן בפעולה של צמצום ודחיקה של המים ( פס' 9 : "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד" ) . הצורך להבדיל בין מים למים חיוני, כאמור, שכן על פי המיתוס התערבבו יחדיו תיאמת ואפסו ( המים המלוחים והמים המתוקים ) , הרע והטוב . ההבחנה הברורה בין טוב לרע היא הבחנה ערכית, אשר בלעדיה אין משמעות לעולם שברא האל . האל הבורא הפך בזאת לאל שופט המנהיג את עולמו על פי ערכים ברורים של טוב ורע . חשיפת היבשה ( "וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה" ) , ...  אל הספר
רסלינג