144 שלמה זנד הקשים החלו לסגת בשיטת השלטון הסובייטית וחלה בה מתינות יחסית, התעורר בצרפת גל נוסף של מחקר היסטוריוגרפי . הכותבים היו ברובם קומוניסטים או מאואיסטים לשעבר שהכו על חטא וטענו כמעט אותו דבר : הרוע הטוטליטרי כבר התקיים אצל רוסו, פיכטה, מרקס, ניטשה וסורל . המהפכנים משמאל ומימין פשוט ינקו ממעיינות רעיוניים אלה, וכך חוללו היסטוריה מרושעת . לא במקרה היה מוסוליני בתחילת דרכו איש שמאל מובהק ; לא לחינם כינה היטלר את תנועתו נציונל-סוציאליסטית . מגמות מחקריות אלה, מלבד אולי חנה ארנדט, התעניינו מעט מאוד במאבקים חברתיים, במעמדם של הקולוניאליזם או האימפריאליזם, בתפקודיה של התודעה הלאומית על גווניה ובמיקומה בעיצוב המדינה המודרנית . הם גם לא התעמקו במיוחד בהיסטוריה המייחדת והמגשרת בהיבטים מסוימים בין איטליה לגרמניה . ברם, גם אם תופעות פוליטיות מתיימרות לעיתים להיות פרי של "זרמי מעמקים רעיוניים", בדרך כלל "המקורות התאורטיים" הם הרבה יותר לגיטימציות מאשר מוטיבציות, הרבה יותר יומרנות פסאודו-פילוסופית של מנהיגים מאשר מקורות "השפעה" . במקרה של הפשיזם והנאציזם תופעה זו בולטת במיוחד . אין זאת אומרת ...
אל הספר