פרק ז׳ : שגרת החיים במנזרי ירושלים | 195 ולחם והביאו להר הזיתים . אותו נזיר זקן שוכן התאים כה האמין באידיאל זה, 15 עד כי נהג לתקן את נעלי עוברי האורח שהתבלו במסעם . האירוח הוא אידיאל של הנזיר והוא אמור להגשימו חרף הקשיים, המגבלות הכלכליות, המזון, המים והתנאים הבסיסיים . הנזיר עצמו נהג בסגפנות, לעתים קיצונית וכל זאת בצד השליטה העצמית, העמידה התמידית בניסיון, והחיפוש אחר השלווה והדרך להשגת הקסניטיאה, קרי, נתיב ההתבודדות, התבדלות רוחנית ופיזית וההתבוננות הפנימית . מהות חיי האנכוריט, הנזיר המתבודד היא ההזיכיה, ההגעה למצב של קונטמפלציה - ההתבוננות, השקט הפנימי והכנסת 16 האורחים . אירוח זרים במנזרים עלול היה לפגוע בשגרת החיים במנזרים ובחיי הסגפנות של הנזירים, והשאלה היתה אם חייב הנזיר המארח לאכול עם אורחו, בשל העובדה שהמזון היה דל ומצומצם ביותר ושלעתים קרובות היו הנזירים שרויים 17 בארץ בצום . מנהג הצום היה לעתים מזומנות חלק מהסגפנות והרוחניות . ישראל, בשונה ממצרים, הנזיר אשר שהה בצום אירח את אורחו והאכילו ואף על פי כן המשיך לצום . במצרים נאמר לקסיאנוס, נזיר ומאבות הכנסיה, עת התארח במנזרים כי...
אל הספר