הצד"פ - ציונידדתי פוסטמודרני | 235 | לשם השוואה, הרמב"ם, שגרס אף הוא : 'לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה' ( תהלים ס"ה, ב ) , נקט עמדה אחרת . שיטתו מתבססת על שלילה הצופנת בתוכה אמירה חיובית . כל אמירה על אלוקים איננה יכולה להיאמר, אלא על דרך השלילה בלבד, כיוון שכל אמירה חיובית היא הגשמה, וממנה בורח 15 ויטגנשטיין, לעומת זאת, מבכר את השתיקה המוחלטת . הרמב"ם . 16 שתיקתו דתיותו של ויטגנשטיין הנה 'דתיות ללא מטאפיזיקה' . מבטאת חיים בזמן הווה, ללא מטאפיזיקה המותנית בדיבור בלתי- אפשרי, אך מתוך אמונה במה שאי אפשר לבטא ; אמונה זו יכולה להוביל אך ורק להשתאות . גם הוא, כמו החסיד של רבנו בחיי, דוגל בהשתוות שהיא קבלת חייו . השתוות זו נובעת ( לפחות בהגותו המוקדמת של ויטגנשטיין ) מתוך ראיית האדם כמצוי במעגל סגור של השפה שממנה אינו יכול לחרוג . דתיותו היא ניסיון לטהר את האמונה מהאמונה עצמה וללכד אותה עם המציאות החופשית של החיים עצמם . ניסיון זה חייב להיכשל משום שהאדם לא שם ; עדיין לא שם . עם זה, יש בביקורת השפה שלו פוטנציאל ממשי לזיכוך ולטיהור של האמונה . תפילתו של דרידה אפיק אחר של מעבר וקפיצה מן הפוסטמודרני אל ...
אל הספר