328 הפסיכיאטר ממינסוטה, שאין לו שמץ של מושג על עברי, התקרב מאוד לתיאור ניסיוני המוקדם כפי שאני מבין אותו . נולדתי בבודפשט ב – 1944 להורים יהודים, חודשיים לפני שהנאצים כבשו את הונגריה . נשאנו בעול הפורענויות הידועות היטב שהביאו המלחמה והשמדת – העם על יהודי אירופה . בשנה ורבע הראשונה לחיי אבי היה במחנה עבודת כפייה, ובמשך רוב הזמן הזה איש מהוריי לא ידע אם האחר חי או מת . הייתי בן חמישה חודשים כשסביי וסבותיי נרצחו באושוויץ . שנים רבות לאחר מכן, זמן לא רב לפני מותה שלה בגיל שמונים ושתיים בוונקובר, סיפרה לי אימי שאחרי רצח הוריה היא היתה מדוכאת כל כך, שהיו ימים שבהם יצאה מהמיטה רק כדי לטפל בי . נשארתי אז לעתים קרובות לבד בעריסתי . חלק מתולדותיי אלה הבאתי בספרי תודעות מפוזרות : יומיים לאחר כניסת הגרמנים לבודפשט, אימי קראה לרופא ילדים . "אתה מוכן לבוא לראות את גבי," היא ביקשה, "הוא בוכה כמעט בלי הפסקה מאז אתמול בבוקר . " "ודאי שאבוא," ענה הרופא, "אבל דעי לך, כל התינוקות היהודים שלי בוכים . " כעת, מה ידעו תינוקות יהודים על נאצים, מלחמת עולם שנייה, גזענות, השמדת עם ? מה שידעו — או ליתר דיוק ספגו ...
אל הספר