190 הכרה מפוקפקת בהיותי מכור אמיתי ? אולי לכנות את עצמי מכור בחברה שכזאת אינו אלא ניסיון לתרץ את אנוכיותי וחוסר המשמעת שלי . אני פוחד שיזהו אותי . אנשים אולי ראו אותי בטלוויזיה או קראו משהו שכתבתי . זה דבר אחד להופיע על במה כדמות סמכותית, לדבר מול קהל על לחץ או ADHD או הורוּת והתפתחות בילדות, ובתוך כך להזכיר שהתמודדתי בעצמי עם בעיות של שליטה בדחפים לאורך השנים . בהקשר הזה, הגילוי העצמי שלי בפומבי מתקבל כשיתוף כן, אותנטי ואפילו אמיץ . אך זה עניין אחר לגמרי להתוודות כחבר בקבוצת שווים — בפני קבוצה שחוותה מציאות חיים קשה הרבה יותר ממני — שאני "חסר אונים", שההתנהגויות המכורות שלי גוברות עליי לא פעם . שאני אומלל . מובן שברוחי אורבת גם כמיהה להכרה . "אם אינני דמותי הציבורית — רופא, סופר — מי אני ? " היא לוחשת . ללא הישגיי וההזדמנות להציג את מעמדי, תבונתי ושנינותי, חוששני שאיני נתפס כדמות מרשימה במיוחד . אני מביט באירוניה במחול השדים של האגו שלי . הוא פשוט אינו מסוגל להגיע לסיפוק . הפגישה מתקיימת במרתף כנסייה, שמלא להפתיע . מאחורי הדוכן בחזית, אישה בגיל העמידה שתווי פניה הנעימים חושפים ביישנות...
אל הספר