120 סיליה רוקעת הלוך ושוב, מרעימה בקול שהוא רק חצי אנושי : צרוד, גבוה וצורם . דמעות שוטפות על לחייה מעיניה האדומות ורועדות בטיפות על סנטרה . היא לובשת כתונת לילה מלוכלכת מפלנל . מחזה מפחיד מאוד לעין . "אני פאקינג שונאת אותו . הבנזונה החרא המזדיין . " כשסיליה רואה אותי, היא צונחת על המזרן המסמורטט בפינה . אני בועט הצידה ערימת מגבות ומתגבנן לעומת חלון המרפסת . לעת עתה אין מה לומר . בזמן שאני מחכה לסימן כלשהו שהיא מוכנה לתקשר, אני קורא את התפילה שכתבה על הקיר מעל המזרן שלה : "הו, רוח גדולה, שאת קולה אני שומעת במשבי הרוח המנשבים, ונשימתה מפיחה חיים בכל העולם סביבי, שמעי זעקתנו, כי אנו קטנים וחלשים . " התפילה מסתיימת בתחינה : "עזרי לי לעשות שלום עם האויבת הגדולה ביותר שלי — אני . " יוני 2004 : למחרת היום סיליה שקטה ואפילו שלווה כשהיא מחכה למרשם המתדון שלה . היא נראית נבוכה נוכח תדהמתי . "את אומרת שהחדר שלך חזר למצבו הרגיל ? " "נקי לגמרי . " "איך הוא יכול להיות נקי לגמרי ? " "אני וחבר שלי סידרנו אותו . " "הבחור שאת שונאת ? " "אמרתי שאני שונאת אותו, אבל אני לא . " בהבעת פניה הרכה, עיניה הצלול...
אל הספר