מ ב ו א 97 הסעדיינית . הוא הצביע על טור אחד מתוך ׳רשות׳ ) פיוט פתיחה ( של יוסף אבן אביתור לשבת בראשית הקובע : ׳צור נצרו עד יום הזהיר בו אום מאושרת׳ , ושיתף אותנו בלבטיו בהבנת הטור . בתחילה הוא חשב להבין כי האל ) צוּר ( נצר ושמר את השבת עד אותו היום שבו מסר אותה לישראל , אך לאחר שדקדק בסגנונו של הפייטן הובהרה לו טעותו , לפי שאין ׳צור׳ זה כינוי לאל אלא שם 239 הפועל ) המקור ( של ׳נצרו׳ שאחריו , ויש אפוא להבין ׳צוֹר נְצָרוֹעַד יוֹם הִזְהִיר בּוֹאוֹם מְאוּשֶּׁרֶת׳ . מתברר שזולאי קלע למטרה , והתופעה רחבה יותר ממה שהוא העלה על דעתו . הסגנון שעמד עליו זולאי רגיל ביותר בפיוטי אבן אביתור וחבריו , ובייחוד בצורות מקור חד- הברתיות הבאות לפני הפועל הנטוי תוך כדי שימוט היסוד הבלתי יציב בשורש . אנו מוצאים אפוא אצל אותו פייטן בגוף היוצר לפרשת ויקהל ) טורים 30 – 32 ( : פִּיקּוּדֵי פָּרָשָׁה זוֹשִׁמְרוּ שָׁמוֹר רַבָּת צוֹר תצירום לְעוֹלָם בַּל יוּשְׁבָּת בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת ) שמ׳ לה , ג ( כאן אפילו יכולנו לחשוב על פי צורת הכתיב המלא יו״ד שהפייטן היה סבור שפעולת השמירה מבוטאת בגזרת ע״ו * תְּצִירוּם . מצד אחר ...
אל הספר