מ ב ו א 19 מתקבל על הדעת . האומות הטמאות המשולות בנגעים קוראות לישראל הטהורים טמאים ומקדיחות אותם בקדחת ומספחות אותם בספחת : וּמְשׁוּלֵי בְמַרְאוֹת נְגָעִים הִקְדִּיחוּנוּ סִיפְּחוּנוּ לְהִתְגּוֹדֵד 11 וְרָחַק מֶנּוּ מְעוֹדֵדאָמַל בְּשָׂרֵנוּ וְרוּטֲפַשׁ לָנוּ קָרְאוּ סוּרוּ טָמֵא עֵת פִּתְאוֹם בָּא שׁוֹדֵד הדבר אמור בייחוד כלפי המקום המקודש ביותר , הר הבית , המחולל בידי טמאים . הזדמנות נאותה לתאר את המצב מצא לו בר הושענא בשבת ׳קדושים׳ : שׁוּפְּכוּ אַבְנֵי קוֹדֶשׁ וְחוּלְּלוּ קְדוֹשִׁים מִקְּדוּשָּׁתָם מָטוּ וְנָטוּ שָׂרֵי קוֹדֶשׁ וְגוֹרְשׁוּ בָּנִים מִירוּשָּׁתָם וּטְמֵאִים טָמְנוּ רִשְׁתָּם וְדָרְכוּ חִצָּם וְקַשְׁתָּם אַנְחַת לִבִּי תִּכְבַּד בְּבוֹאָם אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל וּבְגִשְׁתָּם מילת החרוז האחרונה ׳וּבְגִשְׁתָּם׳ , המקיימת זיקת משמע בולטת עם מילת ׳בְּבוֹאָם׳ שלפניה בתוך הבית , רבת משמעות במיוחד . במקרא היא משמשת בצורתה זו דווקא לשם אזהרת הלויים בני קהת ׳ולא ימותו בגשתם אל קדש הקדשים׳ ) במ׳ ד , יט ( , ואילו כאן המשורר משתמש בה מעין שימוש אירוני , שכן בגשתם של טמאים לא קורה דבר . בשבת ׳כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו . . . מחצית ...
אל הספר