הזהות הישראלית והשואה

288 הכבשן והכור של הנאצים, לרוע שמסבים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לפלסטינים . אין מחלוקת על השפעתם של השואה ושל משפט אייכמן על הציבור בארץ, אך קיימת מחלוקת כיצד השפיעו . האם ניסיון השואה והעלבון של השורדים וצאצאיהם הפך אותם לכוחניים ולמקור נצחי של רוע, כפי שטוענים עדית זרטל ועדי אופיר ? או להבדיל מהם, כדברי הסופר דויד גרוסמן על אותו עלבון : "אני חש עד כמה העלבון הוא הרגש הדומיננטי בי כשאני חושב על מה שאירע בשואה . לא זעם ולא שנאה או רצון נקם, אלא עלבון מר על שעוללו כזאת לבני אדם" . 4 המוטו שבחרה עדית זרטל למאמרה על המשפט 5 הוא ציטוט מספרו של פרימו לוי, ההפוגה : "איש מעולם לא יכול לקלוט טוב מאתנו את טיבו הבלתי ניתן לתיקון של העלבון המתפשט כמחלה מידבקת [ . . . ] הוא מנפץ את גופם ואת נשמתם של השוקעים, מכבה אותם ועושה מהם מוגי לב . הוא מזוהה כמעשה תועבה בנוגשים, הוא מונצח כשנאה בשורדים והוא שורץ באלפי דרכים, נגד רצון כולם, כצימאון לנקמה, כהתמוטטות מוסרית, כשלילה, כעייפות, כוויתור" . 6 זרטל מפרשת את דברי פרימו לוי כאילו נאמרו לא רק על הניצולים, אלא גם על יורשיהם . היא קושרת אותם לזיכרון הישראל...  אל הספר