ארנדט, בן גוריון ו"רוח ההיסטוריה"

אורה הרמן 267 את בן גוריון ואת עושה דברו האוזנר, ש"לא אדם פרטי יושב על ספסל הנאשמים, ולא רק המשטר הנאצי, אלא האנטישמיות לאורך ההיסטוריה כולה" . 108 לדבריה זה הטון שקבע בן גוריון והאוזנר שמר עליו בנאמנות . "זו היסטוריה גרועה ורטוריקה זולה", קבעה ארנדט, אך לא הביאה ציטוט ישיר מבן גוריון באותו עניין, והסתפקה בהנחה כי דברי האוזנר הם דברי בן גוריון . "גרוע מזה", כתבה, "היה בכך משום סתירה בעצם העמדתו של אייכמן למשפט : הטענה הזאת הופכת את אייכמן ללא יותר מאשר שליח מבצע תמים של איזשהו גורל מסתורי שנקבע מראש, או אפילו שליחה של האנטישמיות, שהייתה אולי הכרחית להתוויית ‘הנתיב העקוב מדם של העם הזה' על מנת להגשים את ייעודו" . 109 למרבה האירוניה, תפיסתם ההיסטורית של בן גוריון ושל ארנדט בסוגיית ההכרח ההיסטורי הייתה זהה אך מנוגדת לתפיסתו של האוזנר . 110 בן גוריון ביקש מהאוזנר כי בנאומו בפתיחה יימנע מלטעון את טענת ההכרח ההיסטורי ( ההגליאנית ) , שלדעתו אין לה ביסוס עקרוני, והיא גם תשחק לידי הסנגוריה שתוכל בעזרתה להציג את אייכמן ככלי בידי ההיסטוריה . בן גוריון כותב להאוזנר : "אני מפקפק אם רצוי ואם נכון לד...  אל הספר