אורה הרמן 187 הישיבה . 41 כל שדר או כתב יודע כמה קשה לעמוד באותם רגעים או שניות של שתיקה בשידור, הנשמעות כנצח לשדר כמו למאזין . הרצון ל"אותנטיות" מקורו היה, ככל הנראה, לאו דווקא באינסטינקט עיתונאי ( שפועל בכיוון הפוך — של רצון למלא את ה"חללים" ואת השתיקות ) אלא ברצון להיות מעין מדיום לא נראה, שקוף ולא מתערב, בבחינת "אנחנו פה רק מעבירי המשדר" ולא המפרשים, המאדירים והמסבירים . בריאיון עם רוגל הוא נימק את ההוראה לשדרים להשאיר "חללים" בעיקר בצורך לכבד את הנושא ולהיות רגישים לקהל המאזינים או בלשונו : "כדי להקדים תרופה למכה, שכן יצר לב האדם רע מנעוריו, והשדרים רוצים להכניס עצמם [ . . . ] בגלל רגישות ( הנושא ) מצאתי להדגיש שיתנו לקהל לראות באוזניו מה שקורה באולם . והמשכיל בעת ההיא יידום, זה קשה, זה דורש ריסון ומשמעת עצמית . אך אלה אושיות תורת השידור" . רוגל הוסיף והסביר מי פסול לשידור : "השאלה מהי קבוצת ההתייחסות של השדר — החברים או הציבור . אם הוא משדר לאוזניהם של ה'חברה' שאִתם הוא נפגש ביום שישי בבית קפה, ברגע שזו קבוצת ההתייחסות שלו — הוא פסול שידור . עליו לשוות את הגוף ההטרוגני של הציבור ...
אל הספר