146 לנוכח ערב סתיו מחריש מקבלים את קופסת הבשר ואת חפיסת הפכסמים ואת תכלית הקיצור שב'קח תאכל ' הניחר לאיש, עד כדי שעוד בטרם יוסר המכסה , נעשה הבשר למיאוס, אשר מרבץ האבק הנגרס בשיניים, בלול בחצץ הפכסמים החררים הללו , היבשים כאבנים , איננו מסייע בכלום לכל חשק שהוא , וממעך כל רעב שהוא – ועם זאת פותחים ביגיעה את המכסה ומקרעים את העטיפה של הפכסמים , ונטפלים ונוגסים בחריקה מרובה וצובטים ומולקים באצבעות נתחים מן הקופסה המרובבה , ומלעיסים ומטחינים בשקיקה . מה צר שהג'ריקן אינו נעתק מאליו לכרוע ליד כל פה ולהשקותו ברחמים . ואילו לקום וללכת עד אליו ולהשקיע במים את הבליעות הלא נבלעות – אינו אלא התעמרות אכזרית . ונוח שתיחנק ובלבד שלא תקום . מאליו מובן שאין איש פונה אלא בידיו אל הקופסה , ובעיניו אל קרביה , מאליו מובן שאין איש אלא משקיע בדורסנות את הלעט , והזמן סביבו פשש במרחביו העמומים . האצבעות מצטמגות בחלב ממוסמס , שהאבק הנטפל אליו מקרימו מיד לשכבה מבוקעת רעפים- רעפים נאלחים , עד שגם הפיקה בגרגרת מתעוותת מבחילה . ואף- על- פי- כן מוסיפים וטורפים בתאוה . אלא מה ? וכך לאורך כל השורה המצומקת . איש איש ו...
אל הספר