ר' בנימין והפַּן-שמיות – שלהי התקופה העות'מאנית 145 ומחמד היה נביאו : ולִמד דעת את העם לעזוב אמונת הבל ולעשות צדקה ומשפט : ולדבקה באדֹני אלהי ישראל באלהי אברהם והנביאים . . . ועוד לא מת העם הרם ועוד לא נס ליחו וגחלתו לא כבתה . . . הקִרבה לערבים והיחס הרצוי כלפיהם : ובסורך עתה אל ארץ אבותיך ופגשתו וקראת לו לשלום : אך חמִשים רִבוא נפש שוכנים בקרב ארצך וקרובים לך קרבת-דם ובשר : וקרובים לך במראה פניהם בארשת שפתים וכל הגיון רוח : ואל יצוק בלבך דבר בליעל לנשל אותם מן אדמת אבותיך כי לא מרוב חכמה חשבת כזאת : לעולם לא יהיה כדבר הזה אשר אין לו שחר וחדל לעולם : והיית אך כמתעתע ומקרב בני-שם מקרב משפחתך תקים לך צוררים . . . והיית מוקף אויבים מבית ומחוץ . . . ואם תפקדהו בשלום ותטהו צדקה והיה כאחד משבטיך : כי גדולים דרכי האהבה ועמוקה מני תהום : ואיש לא בא עוד בחקרה ואיש לא צלל עוד בתהומותיה . . . הדרך המעשית לזכות באהבתם של יושבי הארץ : גם אלה דברי בנימין עבד בנימין : כי תבנה חרושת-בד וחי הערבי עמך : 131 לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו : אין הבדל ופדות בין עברי לערבי : להחיות את הארץ באתם ואת יושביה ...
אל הספר