פרק ב: "תֵּבַת־בלמים מקֻלקלת"

פרש טוייאנסקי 177 ראוי להזכיר כי שמונה חודשים בלבד קודם לכן, בטור “על זאת", דרש המשורר “בתי דין צבאיים של שדה ! " שיטילו “עֳנשים של פלדה ! " ; עתה, מגנה הוא בכל לשון את “הַמִּשְׁפָּט הַמָּהִיר" . כמו כן יוצא אלתרמן מול שיפוטה הקלוקל של “דעת הקהל" . נראה לקשור זאת לדברים שכתב בהמשך, על אודות האלמנה שעמדה “מוּל צִבּוּר וּמְדִינָה, בְּתוֹךְבּוּז וְאָלוֹת" . 444 כן מוזכר, ברגש רב, הנידון עצמו, טוביאנסקי, “שֶׁיָּדַע כִּי נָקִי הוּא גוֹוֵעַ", אך “הִצְדִּיעַבְּ'דֹם ! ' לַכִּתָּה שֶׁכִּוְּנָה אֶת רוֹבֶיהָ ! " 445 כפי שהרגילנו המשורר, בבית המסיים באה ההכללה החשובה, הלקח המרכזי, הנובע, במקרה זה, מהשוואת מאבקה של האלמנה למלחמתה של האומה : מַהוּ עֹז מְדִינוֹת ? מוּל רִבּוֹא כִידוֹנִים לַעֲמֹד לִבְלִי-סֶגֶת בַּשַּׁעַר, — אַךְלִרְעֹד וְלִכְרֹעַמוּל יָד-אֵין-אוֹנִים שֶׁל אִשָּׁה אַלְמָנָה וָנַעַר ! 446 לעניין טוביאנסקי חזר אלתרמן בטור השביעי בשנת 1958 , במלאות עשר שנים לאירוע . 447 ממרחק הזמן, כתב המשורר, יש נטייה לעבור לסדר היום על המקרה, “לְפָטְרוֹבִּמְנוֹד-רֹאשׁ", לגלות “הֲבָנָה לַנְּסִבּוֹת", לומ...  אל הספר