״שני בתי הצוואר״ בציצית של הרבי מנסכיז׳

270 אדמיאל קוסמן אך ביניהם אֵין ולוּגם צַו אחד ישיר המוקדש לאיסור על כעס ! ואולם, האמת היא שהתשובה לשאלה זאת הייתה כה מובנת מאליה עבור החסידים שהם לא טרחו לפרטה . החסידים הבינו, שכל מערכת המצוות איננה סתם מערכת של פקודות שמטרתם היא לרצות איזה אֵל מרוחק, אלא זוהי לתפיסתם מערכת של סימנים שמטרתם היא להוביל את האדם אל היעד של התיקון-העצמי . תיקון עצמי זה, שמתואר לעיתים כמצב רוחני של דבקות-באל הוא אם כן הרובד העליון שהסימנים הללו מצביעים לכיוונו . לא מקרי הוא אם כן שבסיפורנו מדובר דווקא על מצוות הציצית, שכאמור, נאמר בה בתורה במפורש שמטרתה היא לזכור ולא לשכוח כי בכל רגע האדם עומד בניסיון אם הוא אכן שם לב לסימנים הללו, ומהלך חייו מכוון אל התיקון הפנימי, או שהוא ״שוכח את עצמו״ והולך לאיבוד בסבך מועקות החיים . שכינת האל שורה אפוא בחיינו כאשר אנו שמים לב לסימנים ( המצוות, כמו הציצית ) והולכים ( מכאן השם ״הלכה״ ) בנתיב הנכון שאליו ״שְלָטים״ אלו מצביעים אל התיקון הפנימי שהוא-הוא ״המקום״ שבו שורה שכינת-האל . כעס הוא אם כן תמיד ביטוי של חוסר יכולת לקבל את המציאות כפי שהיא . לעומת זאת המצב הפנימי המת...  אל הספר