[ 70 ] זיוה שמיר חָזַרְתִּי לְתוֹךְ גּוּפֵךְ מֻטְרָד מִכָּל הַקְּרוֹבִים הַמִּתְרַבִּים אֲשֶׁר אֶצְטָרֵךְ לְנַחֵם אֶת מוֹתָם , עַמּוּד הָאֵשׁ בְּרֹאשִׁי מִהֵר לְכַבּוֹת בִּדְאָגָה אֶת שַׂעֲרוֹתַי . שיר קצר — מעט המחזיק את המרובה — שניתן לזהות בו את כל מולקולות הדנ"א של שירתו רבת הפנים של מירון איזקסון : קונצפטואליוּת, משפחתיוּת הדוקה, אחריות חסרת המנוח של אב לילדיו, מוּדעוּת המפוכחת למגבלות הגוף האנושי וידיעת גזר דינו של החלוף . כשאלתרמן 2 הוא ביקש לרמוז לקוראיוקרא לאדמה בשירו 'אל הפילים' "תֵּבֵל רַחוּמָה" שרחמהּשל האדמה הוא גם רחמהּשל אֵם חמה ורחומה וגם רחמהּשל אֵם קרה ומתנכרת ; שהאדמה בעבורו היא גם באר-מים-חיים וגם בור רקב וקבר . בשיריו הראה לא פעם שהאדמה מוציאה חיים מרחמהּ, אוהבת את עולליה וחומלת עליהם, אך גם בולעת אותם ללא רַחֵם . גם במשאלה שמביע הבֵּן בשירו של איזקסון — לחזור למצב הרחמי — יש מן הרצון להחזיר את הגלגל לאחור, אל גן-העדן האבוד של הילדוּת, וגם שמינית של משאלת מוות סמויה שלא קל לתת לה ניב שפתיים . רבים משיריו של מירון איזקסון הם מונולוגים ודיאלוגים : בן פונה 3 שנדפס בפת...
אל הספר