אותו מרחב של אי־שקט, שבו נאבקים הארוס והאמונה הדתית על הקובץ ברחתי ודמיתי למירון ח. איזקסון

[ 19 ] אותו מרחב של אי-שקט תפסו את ייחודו ונפעמו משירתו . ההיסטוריה של השירה העברית הדתית המודרנית היא קצרה ומעטים בה משוררי מופת . פתחתי בי"צ רימון מפני שהוא הראשון בעל המבע המקורי . לא בדורו של ביאליק ולא בדור אחריו ולא בשירה הארצישראלית תמצאו משורר דרוך כולו בציפייה להתגלוּת האל . רוב השירה העברית המודרנית היא הומוצנטרית . נכון, לפרקים מופיע אלוהים אצל משורר זה או אחר, אך לרוב הוא אורח לשעה . גם זלדה, דור אחרי רימון, הייתה בודדה במועדה . לשון שירתה צנועה יותר משל רימון, אבל איכות המבע אינה נופלת משלו . אם אצל רימון יש ציפייה לחזות במראות נבואה, שיריה של זלדה יותר קונקרטיים ופחות אקסטטיים . שירה חזונית נוטה אל "הגדול" ואל "המקיף" . לשירתה של זלדה אין יומרות כאלה . לא בכדי כבשה זלדה לבבות רבים וי"צ רימון נשאר לא נודע . רימון וזלדה הם אבטיפוסים של השירה הדתית המודרנית . השיר 'שני יסודות' של זלדה מדגים זאת : הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים הַנּוֹרָאִ...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן

הקיבוץ המאוחד