190 | והארץ נתן לבני אדם ואיקפד, ואתא א"ל לאבוה : שני שלישי שליש שניתי לו בתורת כהנים, ולא עמד מפני ! ואמר לו : שמא בהן יושב ומהרהר . רבי לא הוכיח את בנו, רבי שמעון, על כך שהוא הקפיד שתלמידו לא קם מפניו, אלא להפך : הוא ניסה ליישב את דעתו . תחושת העלבון שהייתה לרבי שמעון הייתה אנושית, ואחד הדברים הנלמדים מהסיפור הוא שאין צורך להתכחש לתחושות אנושיות . כך גם אנו לומדים מהסיפור הבא ( סוטה מ ע"א ) : ר' אבהו ור' חייא בר' אבא איקלעו לההוא אתרא, רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא . שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו, חלש דעתיה . אמר ליה : אמשל לך משל, למה הדבר דומה ? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית, על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית ? כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה, משום יקרא דבי קיסר [ כלומר, מפני שרבי אבהו היה מכובד בבית הקיסר ] , ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה, ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה . גם כאן, התחושה הקשה שהייתה לרבי חייא בר אבא, שאיש לא נשאר לשמוע את שיעורו, היא אנושית ו...
אל הספר