א. ערך ההימנעות מהתבלטות

"בתוט ולי אנעשי יע ַבת ת" | 141 המסר העומד מאחורי הדברים הוא, שעל האדם להימנע מלהבליט את עצמו בחברה שבתוכה הוא חי . כאשר האדם עומד לפני הקב"ה, הוא מכיר במיעוט ערכו, ואין הוא מעוניין להיות נדון כפרט, אלא כחלק מעם ישראל . כיוון שכך, הרי שגם בחיי היומיום עליו להיות חלק מן החברה, ולא להבליט את עצמו יתר על המידה . הבלטה כזו מעידה גם על יוהרה, שכן המבליט את עצמו מבטא בכך את דעתו, שהוא ראוי לעמוד כפרט בפני עצמו גם לפני הקב"ה . ה חתם סופר בחידושיו על הש"ס ( נדרים מ ע"א ) הביא את דעת המקובלים, המסיקים מתוך גישה זו מסקנה הלכתית מחודשת : יראה לפרש ע"פ מה שאמרו חז"ל ( ראה ברכות לד ע"א ) המבקש רחמים על החולה אין צריך להזכיר את שמו, כדכתיב אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ ( במדבר י"ב, יג ) , וכתבו המקובלים כי יש בהזכרת שמו קצת התעוררות הדין עליו, אע"פ שמ"מ קרוב לשכר ע"י התפילה, מ"מ לפעמים איכא קצת הפסד ע"י הזכרת שמו . משא"כ כשמתפלל בפני החולה שאין צריך להזכיר שמו — אז טוב לו, והיינו הנכנס לבקר מתפלל עליו שיחיה כי לא צריך להזכיר שמו ; משא"כ מי שאינו מבקרו, מבקש ואינו בפניו, זה צריך להזכיר שמו בתפילתו, ולפעמים ...  אל הספר
תבונות