| עוזבים ומאוכזבים : הארץ לא השיבה להם מאומה 69 חברו לפני ולפנים – את מצבי-רוחו, את דיבוריו ושתיקותיו . לא כל שכן במסגרת אילתה הזעירה והמבודדת במדבר . התפלאו רק שהחלטתו ללכת בשלה דוקא בימי הרִתחה, בעצם העיסוק בתכניות, כשבאו המהנדסים, וצריף חדר-האוכל נתמלא המיה ורעש, שכן סעדו בו כשבוע ימים גם סתתי ירושלים, שבאו לחצוב ולהכין אבן לבניה . זה ימים רבים התהלך טוביה כנעדר מחשבה, עשה מלאכתו בשתיקה, כשכיר-יום, ונמנע מלהשתתף בשיחות חברים . אולי דוקא משהתחיל להתממש ישוב במדבר נתברר לו, לטוביה, שאין הוא משתייך אליו . ערב אחד נשאר טוביה, שלא כדרכו בזמן האחרון, בין המסובים באוהל . הכול שתקו, כאילו הפריעה אותם נוכחותו . השתיקה הכבידה על נחום, וככל שנתמשכה נראה לו שהפסוק אותו הוא רוצה לומר צריך שיהיה קולע יותר . רצה לומר : ׳לפי התכניות יהיו חדרי-המגורים יפים ונוחים׳, ולומר בעליצות יתירה, כאילו לשם קנטור . והנה זרק טוביה : – אני עוזב . השתיקה נמשכה . שתי המילים נשארו תלויות באוויר . טוביה הביט ישר אל פני המסובים, הבטה של נכונות לקרב, מתוך העזה קהה של אין-ברירה . לא נפגש בעיניהם . – יותר אין לך מה לומר ...
אל הספר