בעקבות הפסוק " כי לא יחדל אביון מקרב הארץ " ( דברים טו יא ) ראו החכמים בעוני יסוד שהחברה האנושית אינה יכולה להימנע ממנו . רק בעולם הבא יכלו החכמים לדמיין חיים בלא עוני , בוודאי בין היהודים . בינתיים , בעולם הזה , עוני רווח בארץ ישראל הרומית והביזנטית , אפילו בין חכמים ותלמידיהם . בספרות חז " ל קשה למצוא ביטויים לתפיסה הרואה בעוני אידאל , וברוב רובם של המקורות העוני נחשב מציאות עגומה . הנפילה מעושר גדול לעוני יוחסה בדרך כלל לחטאים בתחום הצדקה ונמדדה על פי העיקרון " מידה כנגד מידה " , אולם רק לעתים נדירות קישרו בין התנהגות רעה לעוני כרוני של יחידים , וגם במקרים האלה לא פורט מהי בדיוק ההתנהגות הקלוקלת שהייתה עשויה להביא לעוני . ההימנעות היחסית מקישור בין עוני כרוני לחטאים מתאימה לדגם המקראי שבו רק לעתים נדירות הואשמו העניים במצבם הנחות , ובדרך כלל הם לא הוצגו כחוטאים . לפי דעה אחת בירושלמי , איש ( אפילו מבין החכמים ) , ובוודאי שום משפחה , אינו מוגן מפני העוני . לפי עמדה זו גם צדיקות אינה יכולה להגן מעוני . השוואה בין מקורות בבל העוסקים בגורמים אפשריים לעוני של יחידים לבין מקורות ארץ ישראל...
אל הספר