משנה פאה ח , המציגה כמה רמות של זכאות על פי מצבו הכלכלי של העני , אינה מזכירה הליך לבדיקת המעמד הכלכלי של הפונה . היא אינה דורשת מבעל הבית ( במקרה של מתנות עניים ומעשר עני ) , או ממי שמפעיל את הקופה והתמחוי , לדקדק בזכאותם של העניים המבקשים סיוע , בוודאי אם מדובר בסיוע מידי במזון ( כפי שנראה בהמשך , ייתכן שהדברים שונים בעניין הקופה ) . האחריות להתנהגות הוגנת ועל פי ההלכה מוטלת על העני בלבד , והדגם המדורג של הזכאות מסתיים בהצהרה הזאת : וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לביריות ( משנה פאה ח ט ) . משפט זה מתייחס לאפיקי התמיכה המוזכרים בפרק ח במשנה פאה ( תמחוי , קופה , לינה , מתנות עניים ומעשר עני ) , ומלמד שמי שמתחזה לעני כדי לקבל תמיכה , יהיה עני בסופו של דבר ויזדקק לסיוע . כפי שכבר הערנו , זו דוגמה מובהקת לקשר ההדוק בין התנהגות לתוצאה ( או בין חטא לעונש ) , על פי העיקרון " מידה כנגד מידה " . כך , על פי התוספתא , המעמיד פנים שהוא עיוור או נכה כדי לקבל צדקה , יסבול בסופו של דבר מאותו המום : המסמא את עינו והמצבה את כריסו והמעבה את שוקיו אין נפטר מן העולם עד שיהא לו כ...
אל הספר