קדושי השואה ראו עצמם בבחינת " אפרו של יצחק " , ממש כמו יצחק שנעקד על גבי המזבח . במחנות התופת התפתח רעיון דתי , שיהודי שאינו יכול לקיים את המצווה בתנאי המחנה הקשים והמסוכנים , הוא בעצמו ורמ " ח איבריו נהפכים למצווה . יהודי שלא ניתן לו לקיים את מצוות התפילה , הוא נהפך לתפילה . ויהודייה שאינה יכולה להדליק נרות שבת – עצם המחשבה על הנרות מאירה כמו נרות שבת . היה מעשה במחנה – אושוויץ שלא היה להם שופר לתקוע , הצטערו הקצטניקים הדתיים על השופר שחסר להם . אמר להם ר ' יחזקאל : מפני מה אתם מצטערים ? השיבו לו : הלוא אין לנו שופר , קרן של איל , המזכיר את מעשה העקדה . אמר להם ר ' יחזקאל : אין לכם סיבה להצטער , במחנה נמצא יצחק בעצמו , וכל המחנה מלא מאפרו , אפר ממש , ואם כן למה לנו השופר של האיל ? הסתכלו , הנה האפר , הנה המזבחות ! ואם יש צורך בשופר זה רק לשפר את מעשינו , הבה וניטיב את מעשינו , האחד כלפי הזולת ללכת כמו בעקדה ביחד . ר ' יחזקאל דיבר בניחותא , מתוך צער . שונה ממנו היה ר ' יצחק מלומז , שהיה כלוא במחנה – סוביבור . משך שבועות התאמץ ר ' יצחק ועשה מאמצים רבים להגניב שופר למחנה , ומשלא הצליח בכ...
אל הספר