ג. שיבוצים בשירות הפולמוס

השיבוץ והרמיזה הם אמצעים אמנותיים מרכזיים בספרות הערבית ובספרות העברית בימי הביניים . כידוע , על פי רוב התנ״ך הוא כר נרחב לשיבוצים . התנ״ך מוכר לכול , גם לתלמיד חכם וגם ליהודי עממי , מן הקריאה בתורה שבכל שבת ובעתים מיוחדים . גם התלמוד , המדרש והאגדה היו מקור לשיבוצים בעיקר באותם הקטעים שרווחו בקרב הציבור לשכבותיו . כל שיבוץ מקנה משמעות לטקסט , בין אם שובץ כלשונו ( ניטרלי לשוני ) ובעיקר אם הוצא ממשמעו המקורי ( שונה הוראה ) . הרעיון שבבסיס השיבוץ הוא הקונוטציה , והיא שיוצרת את רוח הטקסט . השיבוץ ביסודו נועד לאשש את הדברים על ידי היתלות באילנות גבוהים , אבל כאשר הוא משובץ בשינוי וזר להקשרו הוא יוצר פרודיה ורוח אירונית נושבת ממנו . אופני השיבוץ ומשמעויותיהם נחקרו רבות . פגיס הצביע על כך שעיקר כוחו 59 והשוו לתהילים סח : 31 ״גער חית קנה עדת אבירים בעגלי עמים מתרפס ברצי כסף בזר עמים קרבות יחפצו״ . 60 משל הקדמוני , עמ׳ . 13 והשוו שופטים ה . 23 רומז לדברי דבורה בשירתה ״לעזרת ה׳ בגיבורים״ , שם על דרך הנזיפה וכאן בהוקרת תודה . 61 השימוש בהם מעלה אסוציאציה או יוצר אנלוגיה בין הטקסט השירי ובין איר...  אל הספר