בפרק הקודם הוצע המקרה של שרבר כנקודת מפגש מכוננת בין נרטיב של שיגעון לבין הפסיכואנליזה והפסיכיאטריה בראשית המאה העשרים . שרבר שכתב את זיכרונותיו , ופרויד שהציע פרשנות לספרו של שרבר , ביקשו למצוא מסגרת משמעות שתיבדל מנקודת המבט הפסיכיאטרית העסוקה בהגדרת הסימפטומים וביצירת קטגוריות מובחנות . הפרשנות של פרויד לזיכרונותיו של שרבר זכתה לתשומת לב רבה , והייתה לנקודת ציון חשובה בקשרים שבין אוטוביוגרפיות של שיגעון לבין התאוריה הפסיכואנליטית והפסיכולוגית על סכיזופרניה . אולם נקודת המפגש בין פרויד לשרבר הייתה חד - צדדית וטקסטואלית בלבד ; פרויד מעולם לא פגש את שרבר , ושרבר לא קרא את פרשנותו של פרויד , שהתפרסמה בשנה שבה נפטר כשהוא מאושפז בסנטוריום . בהדרגה החלו הלכי רוח המבטאים את הפרדיגמה הפסיכולוגית של הנפש לבוא לידי ביטוי גם בספרות האוטוביוגרפית , שנכתבה על ידי אנשים הסובלים מסכיזופרניה . בין שנות העשרים לשנות הארבעים של המאה העשרים התקבלו תאוריות פסיכולוגיות לגבי הנפש באופן רחב יותר , התבססה שיטת הטיפול הפסיכותרפויטית , ורעיונות פסיכואנליטיים החלו לחלחל אל התרבות הפופולרית . באותה עת החלו גם כ...
אל הספר