הנחת יסוד רווחת היא שהפילוסופיה והקבלה אכן מייצגות שני כיווני מחשבה הפכיים ומנוגדים זה לזה , ואי אפשר לאדם להחזיק בשתיהן כאחד . כל זרם רואה בעצמו את המחשבה היהודית האותנטית והמקורית העומדת מאחורי הרובד הנגלה של היהדות ( כלומר ההלכה ) ואשר ביכולתה להסביר את יסודות המציאות האנושית והאלוהית . בדברי המחקר העוסק בתולדות הקבלה והתפתחותה מול הזרם הפילוסופי ניתן למצוא שתי מגמות עיקריות : הראשונה מצמצמת את המרחק בין שתי התופעות , השנייה מרחיבה אותו . נבאר את הראשונה תחילה . באחת מהרצאותיו אמר גרשם שלום : היחסים בין הקבלה כתנועה בעלת מגמות דתיות מסוימות , ובין העולם של ההשכלה הפילוסופית שבאה מספרד ומהמזרח , ושמגמותיה מנוגדות במידה רבה למה שהקבלה באה להגן עליו , יחסים אלה טעונים עדיין בירור . ניגוד זה ידוע מדברי ההיסטוריונים , ובכל זאת אין הדברים פשוטים , ואני מנסה כאן להבהיר אותם . אותו רבי אברהם בן דוד , ראש בעלי התלמוד , ראש פוסקי ההלכה , ראש הישיבות של פרובאנס , הוא מצד אחד מקובל , כמעט הייתי אומר הראשון שאפשר לאתר אותו בהיסטוריה . לא אגדתי , לא מדומה , אלא הוא - וגם כמה מחבריו הקרובים - שעוד...
אל הספר