באמריקה של סוף המאה התשע – עשרה גברה הפופולריות של הרקדנית הצעירה במקביל להתפתחותם של סינדיקטים בימתיים , שהבידורים האסקפיסטיים שלהם שיקפו את המסחור הגובר של הבמה . התסריט המקובל : את נכנסת . הקהל , הגברי ברובו , מביט בבמה בציפייה . האוויר כבד – הקהל נדמה גם הוא כבד . עשן מדגדג את הנחיריים . כולם מוכנים ל ” גוד טיים ” . ידוע להם היטב מה מצפה להם – הבזקי צבע , מאמצים כבירים להדהים , נערות מקהלה יפות ושחקניות ראשיות מתוחכמות – רגליים , בהונות , זרועות , מותניים , שדיים , עיניים , שיער , כל תערובת הנשיות הבימתית בשלמותה . גוף האישה היה מרכיב קבוע באקסטרווגנזות הראווה ששלטו בבמה ( תמונה . ( 47 הרגליים החשופות לכאורה של הרקדניות ( שכוסו למעשה ב - ” eshings ֳ ” , כלומר בטייטס בצבע עור ) היו סתם עוד חלק מההצבה הבימתית , עוד גורם השתאות , לצד התלבושות המפוארות והתפאורות המדהימות . למרבה האירוניה , התפאורה נעה והרגליים היו דוממות . בזמן חילופי המאה , נתפסה ה ” רקדנית ” ( תמיד אישה , אבל עם הבחנה קלה בין הבלרינה המקצועית , רקדנית החצאית המבדרת ועובדת בית החרושת ה ” מחלטרת ” כנערת מקהלה ) כנפקנית...
אל הספר