בדיוק כשם שדנקן בנתה נרטיב על מקורות פרקטיקת המחול שלה , המספר כיצד דחתה בילדותה את ריקוד הבהונות , כך היא גם בנתה נרטיב על הזדהותה עם ה ” טבע ” . היא טענה שה ” טבע ” הוא המורה הראשון ויחידי שלה , המנחה אותה תמידית לעבר גוף משוחרר , שלם וטהור : כשהייתי בת חמש – עשרה והבנתי שאין שום מורה בעולם שיוכל לסייע לי בתשוקתי להיות רקדנית , כי באותו הזמן האסכולה הקיימת היחידה הייתה אסכולת הבלט , פניתי , כמו שהתברר לי שכל האמנים עושים , חוץ מרקדנים , לחקר הטבע . האם יש דבר הנפלא ויפה יותר בטבע מחקר תנועות האהבה העדינות של הצמחים ? בתחילה הצית את דמיוני השיר הנפלא של פרסי ביש שלי " הצמח העדין ” , ולריקודים שלי חקרתי את התנועות של היפתחות הפרחים ושל מעוף הדבורים ושל המחוות רבות החן של היונים ושל שאר בני הכנף . למרות " הצמח העדין ” , תפיסת ה ” טבע ” של דנקן לא הייתה מובנת מאליה כמו שחפצה שקהליה יחשבו . הגוף ה ” טבעי ” הזה , הרחוק מלוח חלק , ובנוסף לתלותו התרבותית וההיסטורית , היה המצאה אמנותית , וכן גם אסטרטגיה רטורית – שם קוד קונספטואלי לאידיאל של הרמוניה המאמץ לחיקו את יוון ודוחה את ה ”פראים האפריק...
אל הספר