כאמור , העידוד לעבור על מצווה מסוימת אינו משקף בהכרח מתן ערך חיובי לאי–ציות לנורמה , כפי שמצאנו אצל רוזנצווייג . על כן ברצוני לעמוד בקצרה על הנימוקים העיקריים האחרים לעידוד לעברה על מצווה כדי לחדד את גבולות הגזרה של הדיון . העמדה הקיצונית ביותר המעודדת אי – ציות למצווה היא עמדה אנטינומיסטית טהורה הנובעת מהתנגדות עקרונית להלכה באשר היא יוצרת מסגרת התנהגותית מחייבת לעבודת האל . בין אם הביקורת נמתחת מחוץ למסגרת היהדות ( כגון פאולוס , שהתמיר את קיום המצוות עם האמונה ) , בין אם מקורה בתוך כותלי היהדות ( כגון הרפורמה הקלסית שהעניקה מעמד מחייב רק לתחום הציוויים המוסריים , ולא לתחום הפולחני ) , האמירה ביסודה זהה : מסגרת המצוות אינה משקפת נאמנה את הנדרש מן האדם עקב עמידתו מול האל ומעמדו ביחס אליו , ולכן יש עילה לעבור עליה . שתי העמדות הללו חורגות ממסגרתה של היהדות הנורמטיבית , ולכן לא נרחיב עליהן . עם זאת , עמדה אנטינומיסטית טהורה זו מעלה למרכז הבמה את השיקול התאולוגי אשר ישחק תפקיד חשוב בגישה לאי – ציות לנורמה שאותה נבחן . בתוך היהדות הנורמטיבית רווחים ארבעה נימוקים לקריאה לעבור על מצווה מסוימ...
אל הספר