ראינו שמי שאינו מחויב במצווה אינו מוציא בה את האחרים ידי חובתם . ישנן רמות שונות של אפשרויות הוצאת ידי חובה : בברכות הנהנין אדם צריך להיות מחויב בברכה על מנת להוציא את חברו , ואילו בברכות המצוות אין בכך צורך ; די בכך שישנו חיוב עקרוני במצווה . יש הסבורים כי על המברך להיות באותה דרגת חיוב כמי שהוא מוציא ידי חובתו , ולהבנתי — מעמדו של האדם החולה , שהגדרנו כמי שאינו מעורב בדעת , מקנה לאישה מעמד זהה לזה של החולה . דא עקא , כיוון ש " השומע כעונה " , אם מברכים בשביל אדם חולה והוא עונה , הוא יוצא ידי חובה במענה זה כאילו אמר את הברכה בעצמו . לפי דעת רבים מהפוסקים , דין זה חל גם אם הוא אינו עונה מפורשות , אלא רק מאזין , שכן הרהור כדיבור דמי . לכן גם אם אינו עונה " אמן " , הוא יוצא ידי חובת הברכה בהרהור של עצמו , ולעניין זה לא משנה מי מברך . לא כל הפוסקים מסכימים עם עניין זה . מכל מקום , זו הכרעה שאינה נצרכת , מאחר שעל השאלה אם אין מדובר בברכה לבטלה בשביל המברך השבנו שמכוח דין ערבות אדם מחויב לסייע לחברו שלא לחטוא ולהוציאו ידי חובה כשצריך . אמנם הפוסקים נחלקים אם אישה היא בדין ערבות . יש הסוברים...
אל הספר