את קביעתו זו תמך בית המשפט בסקירה מפורטת של המחקר המדעי בעניין בדיקת הפוליגרף ומידת אמינותה . על החלטתו זו של בית המשפט והפרשנות שניתנה לשאלת כבוד האדם נמתחה ביקורת בספרות המשפטית . נטען שכל עוד החלטתו של הנאשם להיבדק בבדיקת פוליגרף היא חלק מתהליך חקר האמת , הנאשם הופך לכלי להשגת מטרה זרה . בעצם הפיכתו לאמצעי בתהליך בירור האמת כאמור יש פגיעה בזכותו לכבוד . עוד נטען שההכרעה בשאלה אם בדיקת הפוליגרף פוגעת בזכויותיו החוקתיות של הנאשם , אף אם נתן לה את הסכמתו , תלויה בשאלה אם ההסכמה לבדיקת הפוליגרף היא החלטה אישית ורצונית , כלומר בשאלה אם רצונו של המסכים לבדיקה אינו כפוף להשפעת גורמים חיצוניים . במקרה של בדיקת פוליגרף אין הסכמה כזאת : תקוותיו של הנאשם למצוא ישועה בבדיקת הפוליגרף נובעות מן ההנחה שלתוצאות הבדיקה משמעות בהליך הפלילי . תקווה זו היא פעמים רבות בלתי מבוססת ונובעת מהבנה מוטעית של הנאשם בעניין משקלה של בדיקת הפוליגרף בהליך הפלילי . החלטתו של הנאשם , המבוססת על הנחה מוטעית כאמור , אינה החלטה חופשית ולכן היא מפרה את העיקרון שאיש אינו מחויב לבגוד בעצמו ( . ( nemo tenetur se ipsum prod...
אל הספר