היתה זאת תחושתה גם כאשר כתבה לחבר בארצות הברית , לפני שנסעה לננרין , " החרדות מפני הכלתי יתע המצפה לה חיה בהז כרי להעיב על הרגשת הסיפוק העצמי מפועלה התנועתי שמילא את כל כולה . אותם ימים של יוני יולי בטרם יציאה לזאגלמביה , כשהשתחררה מכל תפקיד מוגרה דומה היה שאין היא מוצאת את עצמה וכדבריה , " אין לי עבודה במקצוע ואני אוכלת לחם חסר של משפחתי ( הן אתה יורע כי אני בורא רגישה לכך ) " . במכתבה לאדם רבד היא בתגר רחיר להרגשת הדכררך והתסכול , לבדידות שכרסמה בה ולגעגועים לעולם אחר . ב 23 ביולי היא כתבה אליר ; ייי שבת אחריהצהריים . הנך מכיר אל נכון את מצב הרוח הזה , הספציפי השבתי , של מרגוע ומנוחה ? השבת ערשה אותי בח ר כלל לסנטימנטלית במקצת . ונא הבן את דברי מנקודת ראות זאת , אם אכתוב שאת היעדרך מווילנה אני מרגישה חזק , אנוכי כסוסיה . אני כל כך בורדה , עד כי אני חשה באיוולת הרבה שבאימרה שבבדידות יש עוצמה . אין אנשים שאיתם אפשר לעבור את הרגעים הקשים האלו . טוב שזה הרהור חגיגי בלבר ורימעה שיגרתית של סנטימנטליות . כמעט שאיני חושבת עליכם רכן לא על הארץ אך נראה שאי שם במעמקים נתקעו הגעגועים אליכם ובא...
אל הספר